אביגדור סטימצקי

סטימצקי ידע בדיוק מה הוא מחפש, ומה שחיפש היה מספיק קשה להשגה, כדי להקדיש לו עבודת חיים: ציור אמיתי, אותנטי, שנעשה מתוך התמסרות טוטלית ובדייקנות מוחלטת. אחד מידידיו הקרובים דימה אותו לשמעון סטילטיס, נזיר מהמאה הרביעית לספירה, שחי ארבעים שנה בקצה עמוד, ובמצבו המיוחד, כל תנועה שעשה, הייתה צריכה להיות הכרחית וחיונית עז הסוף. אסור היה לו לבזבז תנועה אחת מיותרת. כך סטימצקי. בעזבונו נמצאו הרבה פחות ציורים ממה שניתן היה לצפות לאחר שנות עבודה כה רבות. הוא לא היה צייר שופע, בנוסח פיקאסו. לא עבד הרבה, לא בכל יום, לא בכל מצב-רוח. את הבדים וצבעי השמן עזב כאשר אלה לא ביטאו אותו עוד, והפכו להיות עשירים מדי, אפקטיים מדי, משופעים מדי באפשרויות של טיפוח, שיפור וכלול. האפשרויות האלה נפלו בפני התמצית הציורית שרצה להגיע אליה. בלי חשבון, רק הוא והנייר, ציור-נטו.